הסיפור על אריה החסיד
בירושלים העתיקה, בין סמטאות האבן והריחות של השוק, גר חתול ג’ינג’י מיוחד במינו בשם אריה. אריה לא היה חתול רגיל שרודף אחרי עכברים; הוא היה חתול בעל נפש רוחנית עמוקה שאהב את המסורת.
בכל יום שישי, כשהשמש החלה לשקוע מעל הרי יהודה והעיר התמלאה בשקט של ערב שבת, אריה היה מתכונן לחג. הוא היה חובש ביראת כבוד את הכיפה הכחולה שלו, המעוטרת במגן דוד לבן, ועוטה על פרוותו הזהובה את הטלית החגיגית שלו.
כשהנרות בבית היו נדלקים, אריה היה מתיישב על אדן החלון, עוצם את עיניו הירוקות ומגרגר נעימה רגועה של שלום. השכנים שעברו ברחוב היו עוצרים, מחייכים ואומרים: « שבת שלום, אריה הצדיק! ».
אריה ידע שאין שמחה גדולה יותר מאשר לשבת בשלווה, להרגיש את הקדושה באוויר ולחכות בסבלנות לטעימה קטנה מהחלה המתוקה של סעודת השבת. הוא היה הלב הפועם של השכונה, תזכורת פרוותית לכך שכל יצור בעולם יכול למצוא רגע של אור וקדושה.
נקודת מבט מרתקת ומאירה עינ ם. הניתוח כאן מציג את הדברים בצורה כל כך מדויקת וחדה, שקשה שלא לעצור ולחשוב על זה. חומר מצוין למחשבה, שאפו על הכתיבה האיכותית!